יום שני, 21 בנובמבר 2016

מסלול הטיסה ב חלוקה גאוגרפית ( הרצף – מדן ועד אילת ) :

אצבע הגליל
אצבע הגליל היא אזור גאוגרפי בצפון-מזרח ישראל.
אזור אצבע הגליל כולל את עמק החולה ורצועה מזרחית מהרי נפתלי של הגליל העליון. גבולות האזור: במערב ובצפון גבול ישראל-לבנון, במזרח רמת הגולן ונהר הירדן, ובדרום קו דמיוני בין קיבוץ מלכיה במערב לגונן במזרח.
אצבע הגליל היא שלוחה של הגליל העליון הישראלי ועמק החולה, שצורפה לשטח המנדט הבריטי על ארץ ישראל בשנת 1924, בהסכם בינו לבין המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון, בין השאר בעקבות ייסוד היישובים מטולה, תל חי וכפר גלעדי באזור. כינויה ניתן לה בשל צורתה הצרה והמוארכת, כמעין אצבע הבולטת צפונה לתוך תחום השטח הצרפתי.
הכנרת
הַכִּנֶּרֶת היא ימה בצפון מזרחה של ישראל. זהו אגם המים המתוקים הגדול בארץ ישראל. הכנרת מספקת כ-25% מצריכת המים בישראל והיא אחד ממקורות מי השתייה וההשקיה העיקריים שלה. מפלס מי הכנרת משתנה ונמצא סביב כ-210 מטרים מתחת לפני הים, והיא הימה המתוקה הנמוכה ביותר בעולם
אגם הכנרת נמצא במרכז בקע הירדן, בחלקו הצפוני של השבר הסורי אפריקאי. כיוונים אחדים של תנועות טקטוניות מאפיינים את אזור הכנרת, כשם שהם אופייניים לבקע הסורי - אפריקני כולו:
תנועות הכיוון צפון-דרום, שהתחילו לפני כ-20 מיליון שנים ונמשכו תקופה ארוכה.
תנועות מתיחה בכיוון מזרח-מערב, שהחלו מאוחר יותר, בראשית הפלייסטוקן ( לפני 1.8 מיליון שנים), וגרמו לשקיעה של אזור האגם.
כתוצאה מהתזוזות האופקיות בכיוון צפון-דרום ושקיעת אזור הכנרת, נוצר אגם, שקרקעיתו אינה סימטרית: שיפועה תלול יותר במזרח ומתון יותר במערב. בחלקה הדרומי של הכנרת קיים מצוק תת-ימי מכוסה במשקעי האגם. המצוק ברור בחלקו המערבי ופחות ברור בחלקו המזרחי של האגם, בגלל התנועות האופקיות צפון-דרום.
לכנרת בצורתה הנוכחית קדם אגם הלשון, המלוח, שהשתרע מאזור צפון הכנרת ועד חצבה בדרום. לאגם הלשון קדם אגם עובדיה, שהיה קטן יותר ומימיו מתוקים. אגם הכנרת נוצר בצורתו הנוכחית לפני פחות מ-20,000 שנים, כתוצאה משקיעה טקטונית אחרי התייבשותו של אגם הלשון.
בקעת הירדן הוא חלק של השבר הסורי אפריקני ומשתרע לאורך נהר הירדן ממקורות הירדן ועד לים המלח.
בקעת הירדן
בקע הירדן צר וארוך, וגובל בערבה, בהרי אדום והרי מואב שבממלכת ירדן, בגולן, בבקעת הלבנון, בגליל, בבקעת בית שאן, וביהודה והשומרון. עמק החולה וארץ כנרות הם חלקים צפוניים של בקע הירדן.
בחלק הירדני של הבקע חיים 85,000 תושבים. על פי נתוני 2007, ממערב לגבול עם ירדן, מתגוררים כ-40,400 פלסטינים[1] מהם 17,500 בעיר יריחו, וכן מצויים 22 יישובים ישראליים בהם מתגוררים כ- 5,500 איש[דרוש מקור][דרושה הבהרה].
בקע הירדן הוא חלק מהשבר הסורי אפריקני, שהוא שבר גאולוגי גדול הנמשך מצפון סוריה עד לנהר זמבזי שבאפריקה.
באשר לתהליך היווצרות בקע זה חלוקות הדעות. בעבר הייתה מקובלת ההנחה שהבקע נוצר כתוצאה מתנודות טקטוניות אנכיות, אולם קיימת כיום סברה שתנועות אופקיות גרמו להיווצרותו, שכן זהו תפר בין שני לוחות טקטוניים, ונמצא כי הצד המזרחי של הבקע נע צפונה יחסית לצד המערבי. הוכחה לכך ניתן לראות בעובדה שסוגי הסלעים משני צדי הבקע אינם זהים, לעומת זאת נמצאו שכבות סלע זהות בצד המזרחי במרחק קבוע של 110 ק"מ צפונה לאלו שבצד המערבי. לדוגמה: בצפון בקע הירדן נובעים מעיינות חמים באזור חמאם אל-מליח מתוך סלעי גיר וחוואר צהוב מתקופת היורה, והם דומים לגיר ולחוואר שנמצאו באזור מג'דל שאמס לרגלי החרמון, שנמצא בצד המזרחי של הבקע במרחק 110 ק"מ צפונה משם. לעומת זאת סלעי היורה שנחשפו בנחל יבוק, בערך מול ואדי מאליח ממזרח לירדן, מורכבים מגיר חול וחרסית ושונים מהגיר הקשה ומהחוואר שבוואדי מאליח ובחרמון. כמו גם הנחושת של תמנע, שנמצא כמוה גם בפונון, מזרחית לירדן, במרחק 110 ק"מ צפונה.
כיום נמדדת תזוזה קבועה של כס"מ אחד בשנה[דרוש מקור] בצד המזרחי יחסית למערבי. כמו כן נמדדת פעילות טקטונית רבה וחזקה יחסית, ומוקדי הרעשים האחרונים שהורגשו בישראל היו לאורך השבר.
במשך כשלושה מילינוי השנים האחרונות מילאו כמה גופי מים חלקים שונים של הבקעה. בסוף תקופת הפליוקן חדרה אל הבקע לשון ים מן הים התיכון דרך עמק יזרעאל, עובדה המסבירה את הימצאותם של משקעי מלח, גיר וגבס בכמות גדולה בבקע. לאחר שנקטעה לשון הים נותר אגם לא גדול, אגם עובדיה, שמימיו היו מתוקים. מתקופה זו קיימים ממצאים של רכיכות במשקעים של ימות מראשית תקופת הפליסטוקן. עקב שינוי אקלים ותוספת לחות בשלהי הפליסטוקן נוצרה בבקע ימה מלוחה גדולה מהכנרת עד חצבה הנקראת "ימת הלשון" שבשיאה הגיעה לגובה 180 מ' מתחת לפני הים. בתקופת התייבשותה שהחלה לפני 25,000 שנה, נוצר מישור כיכר הירדן (ע'ור) שבתוכו התחתר נהר הירדן ויצר את מישור ההצפה שלו הנקרא גאון הירדן (זור). לפני 15,000 שנה הצטמקה הימה סופית והשאירה אחריה את הכנרת ואת ים המלח.
ים המלח
ים המלח (בערבית: البحر الميت, ומכאן גם ים המוות; בלשון ימיה"ב: הים המת) הוא אגם מלח חסר-מוצא לים, הנמצא בתחום הבקע הסורי-אפריקני, ובמרכזו עובר הגבול בין ישראל לירדן. ריכוז המלחים בים המלח עומד על 34.2% – גבוה פי עשרה מריכוז המלחים בים התיכון. ריכוז גבוה זה נובע מכך שהאגם הוא טרמינלי (למי האגם אין מוצא לשום מקום), והוא נמצא באזור בעל אקלים מדברי חם ויבש המתאפיין בשיעורי התאיידות גבוהים. האגם הוא גוף המים הרביעי במליחותו בעולם.
חופיו הם המקום היבשתי הנמוך ביותר בעולם[1] (תואר זה הפך לאחד משמותיו של ים המלח), ומפלס המים, נכון לאמצע 2016, עומד על 430 מטרים מתחת לפני הים. החל מהמחצית השנייה של המאה העשרים נמצא מפלסו של האגם בירידה מתמדת, בעיקר בשל שימוש נרחב במקורות המים הנשפכים אליו, שהחשוב שבהם הוא נהר הירדן, ושאיבת המים לאידוי בבריכות בדרום האגן. אגן ים המלח מורכב משני אגנים, דרומי וצפוני. בשל הירידה המתמשכת במפלס, התייבש החלק הדרומי של האגם, שהיה רדוד בהרבה מזה הצפוני (קרקעיתו של החלק הדרומי הייתה ברום של 401 מטרים מתחת לפני הים). עומקו הממוצע של חלקו הצפוני הוא כ-200 מטרים וקרקעיתו ברום 730 מתחת לפני הים. עם ייבושו של האגן הדרומי נבנו בו בריכות לצורך אידוי המים והפקת אשלג וכימיקלים אחרים על ידי מפעלי האשלג בישראל וחברת האשלג הערבית הירדנית. לבריכות אלה נדרשת שאיבה בהיקף נרחב של מי הים. שאיבת המים לבריכות תורמת תרומה משמעותית לירידה במפלס הים.[2]
קצב הירידה השנתי של מפלס מי הים בעשור האחרון הוא מעט יותר ממטר לשנה. בשנת 2012 התגבר הקצב לכ-1.40 מטרים.[3] ירידת המפלס גרמה לשינוי משמעותי בגבולותיו של האגם, וכתוצאה פחת שטחו בכ-35%. רוחבו של הים באגן הצפוני של ים המלח בנקודה המקסימלית הוא 15 קילומטרים, אורכו כ-50 קילומטרים ושטחו בשנת 2010 היה 605 קילומטרים רבועים. ירידת המפלס המצטברת גורמת לשינויים גדולים באגן הים בהם: שינויים בלתי הפיכים בגוף המים באגן הצפוני, יצירת בולענים, נסיגת חופים, פגיעה בתשתיות (כבישים וגשרים) ובשמורות טבע.
לים המלח חשיבות רבה לתעשייה ולתיירות. הרכב מימיו שונה מזה של מי ים רגילים, וכולל ריכוז גבוה של מגנזיום, סידן ואשלגן. עובדה זו מנוצלת על ידי התעשייה הכימית בשטחי ישראל וירדן, בין היתר להפקת אשלג, מגנזיום ותרכובות של ברום.
נופי אגן ים המלח, החשיבות ההיסטורית של האתרים הנמצאים בו ולחופיו, כמו מצדה, קומראן ואחרים, ההרכב הכימי המיוחד של מימיו והאקלים המיוחד השורר בו – כל אלה הפכו את ים המלח למוקד תיירות עולמי, ובפרט למרכז של תיירות מרפא. באזור נבנו אלפי חדרי מלון המרוכזים בירדן בפינה הצפון מזרחית של האגם, ובישראל בעין בוקק שעל חופי הבריכות באגן הדרומי.
הערבה
הערבה (בערבית: وادي عربه) היא עמק צר וארוך המשתרע מדרום ים המלח ועד מפרץ אילת ומפריד בין הרי אדום ממזרח ובין הר הנגב ממערב. אורכה של הערבה כ-175 ק"מ בקירוב מצפון לדרום. מקורות המים בערבה מועטים. בכמה מקומות, יש בערבה מחצבי נחושת ומחצבים אחרים, אך עיקר חשיבותה כאזור מעבר.
השם קדום (נזכר בתיאור נדידתם של בני ישראל בצאתם ממצרים) ופירושו אזור שומם ויבש, נרדף למדבר. יש המחשיבים את אילת כבירת אזור הערבה, משום שהיא המרכז הכלכלי והעסקי של יישובי הערבה. קו הגבול בין ירדן לישראל עובר לאורך הערבה.
מפרץ אילת
אילת היא העיר הדרומית ביותר במדינת ישראל והיחידה לחופי הים האדום. היא משמשת כעיר נמל ותיירות וממוקמת בערבה. העיר שייכת למחוז הדרום. בעבר שכן במקום יישוב בשם "אום אל רשרש" (בערבית: أم الرشراش), ובעבר הרחוק יותר בשם "עציון גבר". ב-1949 נכבש המקום במסגרת מלחמת העצמאות ושימש בעיקר כמחנה צבאי. אילת נוסדה כיישוב אזרחי בשנת 1952 והוכרזה כעיר בשנת 1959.
אילת סמוכה לטאבה שבשליטת מצרים, ולעקבה שבשליטת ירדן. שטח השיפוט שלה הוא 84,789 דונם, והיא העיר הרביעית בגודל שטח שיפוטה בישראל. משנת 1985 מוגדר אזור אילת כ"אזור סחר חופשי", הפטור ממע"מ (פרט למוצרים בודדים) וממיסים נוספים.

החיבור בין העיר אילת לשאר חלקי ישראל מתבצע באמצעות כביש 90 העובר בעמק הערבה וכביש 40 העובר באזורי המישר, מכתש רמון והר הנגב. ניתן להגיע לאילת בטיסה ממרכז הארץ לנמל התעופה אילת, בזמן טיסה ממוצע של כ-45 דקות.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.